קרו ישי הרב מרדכי אלון ראו את המקורות הקשיבו לשיוער צרו קשר

קראו את השיעור

ערב ראש השנה הבעל"ט, ה'תשס"ה

 

 

שיחת הרב אלון לפרשת האזינו

אין צור כאלוקינו

 

 

 

אנו נייחד את הדיבור בזאת הפעם לקראת ראש השנה, בפקידת העקרות. ראש השנה נמצא בנקודת המוקד של פקידתן של עקרות, שרה, רחל וחנה.

זהו גם תוכן קריאת התורה ביום הראשון של ר"ה, "וה' פקד את שרה", ובהפטרה, פקידת חנה, עקרה היולדת שבעה.

 

ידועים דברי חז"ל כי שבע עקרות הן: שרה, רבקה, רחל ולאה[1], חנה, האישה השונמית[2] ולבסוף העקרה השביעית היא ציון, עליה נאמר: "רני עקרה לא ילדה".

 

מכל מקום, כאמור, פקידת העקרות הייתה בר"ה וכאן נשאל אנו מהו רעיון פקידת העקרות ביום ר"ה דווקא. דומה שיסודם של דברים הוא בעיון המעמיק על תופעת העקרות שבעולם, מתי החלה ומה תעודתה.

 

הפרשיות הפותחות את התורה, בראשית ונח, מקפלות בתוכן דברי ימי עולם הנפרשים על תקופה של לא פחות מאלפיים שנה. אחד מהמאפיינים הברורים של פרשות אלו הוא שרשרת ההולדה ההולכת ונעה. והנה, בשנת 1948 לבריאת העולם, נולד אברהם אבינו ע"ה, בהיותו בן חמישם ושתיים שנה מסתיימות להן אלפיים שנות התוהו הראשונות של העולם. והנה אז, מופיעה לה תופעה שטרם נודעה כמוה בעולם – מופיעה העקרות. העקרות מופיעה אצל אימותינו לא כתופעה המכה בחלק מהן כי אם בכולן! ישנה כביכול סתירה מיניה וביה בין הגדרתינו את אלפיים שנותיו הראשונות של העולם שדווקא בהן יש זרימה רצופה של תולדות כאלפיים שנות תוהו, ודווקא את תחילתן של שנות התיקון, שנות התורה, כאלו המתחילות בעקרות.

 

ניתן נא את הלב כי עקרותן של האמהות אינה רק בעיה מקומית אלא זוהי מציאות המעלה וחודרת קוים והשתלשלויות היסטוריות עד לב ימינו אנו.

 

נקח נא את שרה, לולא עקרותה לא היה נושא אברהם (ע"פ בקשתה שלה)  את שפחתה הגר, וזהות שלימה בעולם, זהותו של ישמעאל, לא הייתה מופיעה. גם לולא עקרותה של רחל לא היה נושא יעקב את שפחתה בלהה (ואח"כ את שפחת לאה זלפה) וכך היו נחסרים מי"ב שבטי ישראל דן ונפתלי, גד ואשר.

 

כאמור, אחת מן העקרות שנפקדו בר"ה הייתה חנה.

אנו נבקש לעמוד על עניין של העקרות ושל פקידת העקרוּת, דרך עקרותה של חנה:

 

"ויהי איש אחד מן הרמתיים צופים מהר אפרים

ושמו אלקנה בן ירחם בן אליהוא בן תחו בן צוף אפרתי".[3]

 

בפנינו פסוק המתאר באריכות את יחוסו של אקלנה ולא בכדי, משום שתיאור השרשרת הארוכה הזו מראה את עוצמת הסתירה כשחנה עומדת מלדת.

 

"ולו שתי נשים שם האחת חנה ושם השנית פנינה

 ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים:

 ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחוות

 ולזבוח לה' צבאות בשילה ושם שני בני עלי

 חפני ופנחס כהנים לה': ויהי היום ויזבח אלקנה

 ונתן לפנינה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות:

ולחנה יתן מנה אחת אפיים כי את חנה אהב וה' סגר רחמה".

 

וה' סגר רחמה – גם הוא מראה את הסתירה מיניה וביה בין הרחם שתפקודו להיות פתוח ומוליד ויוצר רצף של דורות, לבין מציאות העקרות המתוארת כסגורה ומוסגרת. ביתו של אלקנה רוחש מתח פנימי.

 

"וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה

 כי סגר ה' בעד רחמה: וכן יעשה שנה בשנה

 מידי עלותה בבית ה' כן תכעיסנה ותבכה ולא תאכל:"

 

אלקנה הבעל האוהב מנסה להקל במעט את משא העקרות של אשתו האהובה.

 

"ויאמר לה אלקנה אישה חנה למה תבכי

ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך

 הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים".

 

אך חנה לא מגיבה כלל לנוכח מאמצי ניחומים אלו, לא מפאת זלזול אלא מפני העובדה הפשוטה שהם אינם מצליחים בכלל להתקרב לתהומות הכאב שהיא שקועה בהם.

 

"ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה

 ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה':"

 

חנה נעה בין שני גברים, שכל אחד מהם במקומו שלו אינו מבין אותה, היא נעה בין הבעל לבין ה"רבי" (עלי) שעתיד לחשוב אותה לשכורה.

 

"ותבא והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה:

 ותדור נדר ותאמר ה' צבאות אם ראה תראה

 בעוני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך

ונתת לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו

 ומורה לא יעלה על ראשו:"

 

תפילת חנה מתוארת כ"תפילה על ה'", לא תפילה אל ה' או לנוכח ה', אלא על ה'. לכאורה מילת היחס "על" אינה נכונה בהקשר זה, שהרי להתפלל על משמעותו להתפלל על אישיות מסוימת ואילו כאן תפילתה (על פי הפשט על כל פנים) היא עליה, שתזכה ותיפקד בפרי בטן ולא על ה'.

חז"ל דרשו ממטבע לשון זה שחנה דיברה קשות כלפי שמיא:

 

"ואמר רבי אלעזר חנה הטיחה דברים כלפי מעלה

 שנאמר ותתפלל על ה' – מלמד שהטיחה דברים כלפי מעלה."[4]

 

פשט הדברים: חנה מדברת קשות, אך אין כאן אמירות קשות של תסכול בעלמא אלא ביטוי אחר לחלוטין.

על תוכן ואופן הנדר שנדרה חנה עמדו חז"ל כך:

 

"ותדור נדר ותאמר ה' צבאות – אמר רבי אלעזר

 מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם

שקראו לקב"ה צבאות, עד שבאתה חנה וקראתו צבאות".

 

השם "צבאות" כבר נזכר בתורה עוד לפני חנה, אך לא היה מי שקרא כך לקב"ה. כשאת תוכן הכינוי "צבאות" אומרת חנה בעצמה:

 

"אמרה חנה לפני הקב"ה: רבונו של עולם

 מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך

 קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?"

 

עוצמת הכאב המזוגה במילים אלו חדה, ברורה ואינה צריכה ביאור ולכן במידה מסוימת מתמיה הדבר שחז"ל ראו בצורך להביא משל על הדברים שזהו תוכנו:

 

"משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם

שעשה סעודה לעבדיו, בא עני אחד ועמד על הפתח.

 אמר להם: תנו לי פרוסה אחת ולא השגיחו עליו.

דחק ונכנס אצל המלך. אמר לו: אדוני המלך,

 מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת".

 

הצורך במשל הוא בעיקר בכדי לבאר עניין שאין הנמשל עצמו מבארו די הצורך. אם כן, משל זה הוא יסוד הכל, ונתעמק נא במשל:

נצייר בעיני רוחנו עני נובר באשפתות. מן הסתם עני זה חג לא פעם ולא פעמים מסביב לארמון המלך וסולק בבושת פנים על ידי משרתי המלך ורואי פניו.

עני זה מצליח לחדור את הטבעות מסביב למלך ולעמוד לנוכח פניו, כשכל בקשתו היא פרוסה אחת קטנה.

נשאל אנו, כיצד הצליח העני לעבור את כל הטבעות שמסביב למלך? יסוד הכל הוא השכנוע הפנימי העמוק של העני, שהיחיד שיכול לעזור לו הוא רק המלך ולא איש אחר, הוא מבקש ומתאמץ ולבסוף מצליח בכך שהמלך יראה אותו עין בעין ולא מפי השמועה בלבד.

מן הסתם עני זה עובר דרך ביבים ומרזבים ומתגנב לארמון, שהרי כניסה כדרך אחד משועי הארץ דרך פתח הארמון לא שייכת לגביו.

מן הסתם, כשהוא כבר יגיע למלך בגדיו יסריחו מהביבים שעבר בהם בכדי לחזות במלך. והנה, הוא מצליח ועומד לנוכח המלך. העני מבקש פרוסה מן המלך, וכאן עולה מעלתו ממעלת השרים ואנשי המלך, שהרי אלו האחרונים מקבלים מזונותיהם על ידי שמשי ומלצרי המלך, אך הוא העני, על אף שמבקש ומקבל פרוסה קטנה בלבד – מעלתה של פרוסה זו היא שהמלך בכבודו ובעצמו נתן לו אותה.

 

אך ישנה אמירה קשה יותר המסתתרת בבקשת הפרוסה מן המלך.

בבקשה זו נמצא העני כאומר למלך: החוסר שלי בפרוסה אינו בזיוני שלי אלא בזיונך שלך, המלך!

כיצד יתכן שבעולם ובמלכות שאתה מולך בה לאדם שכמוני אין פרוסה?

 

חנה מדברת קשות עם הקב"ה, אין כאן טרוניה כלפי מעלה, כמי שאמרה שהעובדה שאינה חולקת ילד היא ביזיון לקב"ה, ביזיון למלך.

על כן גם כשיבוא הולד, יקרא שמו שמואל- הוא יהיה שאול לה', אין כאן בקשה לשמור את הולד, אלא בנתינתו לה'.

 

זהו יסוד התפילה הנלמד ממנה. חנה מלמדת את האומה לדורותיה שבתפילתה על עצמה יש תפילה על ה', שהרי רצונה לעשות רצונו, ורצונו לעשות רצונה.

זהו העני שכל בקשתו לבוא לפני המלך.

 

יסוד זה מסתתר לו במילה "מחילה" על משמעיותיה השונות בלשון הקודש.

מהי מחילה?

משמעות אחת היא למחול, לסלוח. משמעות אחרת (שנראית במבט ראשון כבלתי קשורה, אך בבמט עומק כקשורה מהותית) הוא לחפור חפירה בסלע או בהר. משה רבנו לימד את ישראל כיצד מבקשים מחילה בנקרת הצור. משה שם מבקש:

 

"ויאמר הראני נא את כבודך"

 

ותשובת ה':

 

"ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך

 וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם:"

 

ואז מוסיף הקב"ה:

 

"ויאמר לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי:

ויאמר ה'  הנה מקום איתי ונצבת על הצור:

והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור

ושכותי כפי עליך עד עברי:

 והסירותי את כפי וראית אח אחורי ופני לא יראו:"

 

משה מונח, אפוא, בנקרת הצור, ב"מחילה", ושם הוא לומד את י"ג המידות, שהם תוכן המחילה:

 

"וירד ה' בענן ויתיצב עימו שם ויקרא בשם ה':

ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' א-ל רחום וחנון

ארך אפים ורב חסד ואמת: נוצר חסד לאלפים

 נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה

פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים:"

 

על הביטוי "וחנותי את אשר אחון" דרשו חז"ל כדין:

 

"ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך –

מדת הטוב ומדת הפורענות.

 וחנותי את אשר אחון – באותה שעה הראה לו הקב"ה

 את כל אוצרות של מתן שכר שהן מתוקנין לצדיקים

והוא אומר – האוצר הזה של מי הוא,

והוא אומר של עושי מצוות,

 והאוצר זה של מי הוא? של מגדלי יתומים, וכל אוצר ואוצר."

 

כל אלו איפוא זוכים לאוצרות בזכות עצמם, אך יש גם מימד אחר:

 

"ואח"כ הראהו אוצר גדול.

אמר – האוצר הזה של מי הוא?

אמר לו – מי שיש לו אני נותן לו משכרו

ומי שאין לו אני עושה לו חינם ונותן לו מזה,

שנאמר וחנותי את אשר אחון.

וחנותי את אשר אחון, למי שאני מבקש ליתן וכן ורחמתי את  אשר ארחם".

 

זהו איפוא האוצר הגדול ביותר, אוצר מתנת חינם[5] וכיצד חופרים מחילה בצור?

 

הוי אומר – על ידי שכל אחד מהצדדים חופר מצידו הוא, עד שנפגשים באמצע. זוהי איפוא, גם המחילה האלוקית. כביכול גםהקב"ה מצידו הוא חופר ומצפה לאדם שגם הוא יחפור, וכך ייפגשו מחדש הדוד והרעיה.

 

הצור מייצג מקום צר, הוא מכיל בתוכו גם את המילה "צורה". לצור צורה דווקא על ידי המקום הצר, דווקא על ידי הקושי. הידיעה שגם בצרה ה' עימנו, ושתכליתה של הצרה לצור צורה, היא המאפשרת לאדם לחפור מצידו את המחילה ולגלות שה' גם הוא יצא לקראתו.

 

ביטוי לחפירה ההדדית של הקב"ה ושל האדם מצאנו גם בדברי האדמו"ר הזקן על הפסוק: "שובו אלי ואשובה אליכם".

שואל על כך האדמו"ר הזקן – מהו ענין "ואשובה אליכם" של הקב"ה? והלא מלוא כל הארץ כבודו?

וביאורו שהמרחק הגדול ביותר היכול להפריד בין שני אנשים הוא דווקא כשאלו עומדים זה לצד זה ופני כל אחד מהם הוא לכיוון ההפוך. בביטוי "שובו אלי ואשובה אליכם" מבקש כביכול הקב"ה שאנו נשיב את פנינו אליו, או אז גם פניו שלו ישובו אלינו וניפגש פנים בפנים.

 

ביטוי יפהפה לכך ישנו בשירה של לאה גולדברג:

 

זה לא הים שבינינו,

זה לא ההרים שבינינו

זה אנחנו שבינינו

 

כשמתחילים להם אלפיים שנות תיקון בעולם, מתחילים להם מצוקי ארץ. כשרחל אומרת ליעקב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" עונה לה יעקב "התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן"?

 

רחל מבקשת מ"הצדיק" ברכה לפרי בטן, היא כבר עברה בתי חולים וסבל רב ועכשיו היא פונה אליו ויעקב משיב (כך משמע על פי הרמב"ן ורד"ק) – אם הקב"ה מנע ממך פרי בטן סימן הוא שמעלתך היא כה עליונה שתפילותיך מגיעות לגבהים כאלו, שתפילותיי שלי ודאי לא יכולות להגיע אליהם, ומה לך לבקש ממני ברכה?

 

חנה, בשמה מזכירה את מתנת החינם. היא מתפללת בלחש, שכן עתה כבשון לבה יוצא, אך באופן שאין לאיש מן החוץ מגע בו.

כשאלישע שאל את האישה השונמית האם יש לה בקשה כלשהיא, ענתה לו: "בתוך עמי אנכי יושבת", לאמר – אל תדאג לי, האישה הפרטית, הדאגה צריכה להיות לנצח ולהופעה המלאה שלו בעולם.

 

ואנו נאמר, אם מאמינים במחילה יש בידנו לחצוב בצור. ואז לגלות שאבא מהצד השני.

העני שבא לפני המלך ביקש רק פרוסה, הוא לא ביקש דברים נוספים שכן כשהמלך יראה אותו הוא ידע יותר טוב מהעני איזו פרוסה הלה צריך.

פקידת העקרות זו היא תכונת נפשה של כנסת ישראל, היא "עקרת הבית" [כשהבית משמעותו עולם והיא העקרה שבעולם שעתידה להיות בבחינת "רני עקרה לא ילדה"].

בתודעה ההיסטורית שלנו ישנן שתי "חנות", זו שילדה שבעה וזו אם הבנים שאיבדה את שבעת בניה, עליה נדרש "אם הבנים שמחה", שכן הצרה והצורה אחוזות זו בזו. וכך העני הדוחק לראות פני מלך ומוכן לעבור דרך הביבים זוכה בסופו של דבר לקבל פרוסה מידו של המלך, מה שלא זוכה לה אף שר ומלאך אחר.



[1]  גם לאה מוגדרת כעקרה שכן מתאר הכתוב :ותעמוד מלדת", משמע שנתעקרה ונעצרה.

[2]  שגם היא על פי חז"ל נפקדת ביום ר"ה.

[3]  התיאור אפרתי משמעותו מאפרים, שבט זה קרוי על שם ש"פרינו וגו'". הנה כי כן, עוד ביטוי לסתירה העמוקה בבית אלקנה, בין שרשרת הייחוסים והזרימה מדור דור בהיותו מאפרים לעומת העמידה מלכת של חנה.

[4]  ברכות לד.

[5]  זהו גם הביטוי העקבי שחוזר יעקב ואומר: "כי חנני אלהים", "הילדים אשר חנן אלהים את עבדך". אומר יעקב לעשיו, כל אלו שרואה אתה אינן שלי, כל אלו מתנת חינם הם.



בית | צרו קשר | קרן ישי | הרב מרדכי אלון
ראו את המקורות | הקשיבו לשיעור וקראו אותו | English


בית

ההתנתקות


English